העברה בין-דורית של התעללות רגשית

העברה בין-דורית של התעללות מוגדרת כאחד מהנושאים המורכבים בתחום הרחב יותר של התעללות בילדים והזנחה. היא מוגדרת כהעברה של חוויות טראומתיות מדור אחד לדור הבא, בין במודע ובין שלא במודע(Pears & Capaldi, 2001).

המאמר הנוכחי יתמקד בהיבט ייחודי של התופעה – העברה בין-דורית של התעללות רגשית. גלסר (Glaser, 2002) מגדיר התעללות רגשית כך: "דפוס חוזר של התנהגויות הוריות שמובילות לפגיעה בהתפתחות הפסיכולוגית של הילד, ובפרט בדימוי העצמי שלו, בוויסות הרגשי וביכולת ליצור קשרים בין-אישיים".

אחת השאלות המעסיקות את החוקרים בתחום ההעברה הבין-דורית היא – מהן הסיבות לכך שאנשים שעברו התעללות בילדותם, והבטיחו לעצמם כי לעולם לא ינהגו כך כלפי ילדיהם, חוזרים על אותה התנהגות. בספרה הקלאסי "הדרמה של הילד המחונן" מציעה הפסיכולוגית אליס מילר (1979) כי חוויות של התעללות בילדות מודחקות, והן מתעוררות לחיים כאשר הילד הופך להורה. היא מסבירה זאת באופן ציורי כשהיא אומרת כי "בקרבו של כל אדם ישנה פינת סתרים, מעין מובלעת, המוצנעת אף מעיני עצמו, ובה מוצנעים חומרי התפאורה של דרמת הילדות שלו… עם היוולד הילדים מתעוררים במובלעת הסתרים חיים חדשים, והדרמה זוכה להמשך שלה". לפי תיאוריית ההתקשרות של בולבי (Bowlby, 1973) אפשר לומר כי הדרמה של הילדות הופכת למודל עבודה פנימי של העצמי ושל אחרים בתוך קשר.

פרייברג ואח' (Fraiberg et al., 1975), במאמרן הקלאסי "רוחות רפאים בחדר הילדים", אומרות כי הילד משנה צורה בבגרותו – מהאדם שאיימו עליו לאדם המאיים, מתפקיד סביל לתפקיד פעיל. התוקפנות מכוונת לאחרים בעולם ומאפשרת הגנה על האגו הפגיע מפני תקיפה מבחוץ על ידי הזדהות עם ההורה התוקפן שחווה כילד. מדוע ההתקפה של ההורה מכוונת דווקא כלפי הילד שלו?

תשובה אפשרית מוצעת בספרם של מנזנו ואח' (2005)  "תסריטים נרקיסיסטיים של ההורות", ובו הם מסבירים כי הקשר של הורים עם ילדיהם הוא אחד הערוצים העיקריים שדרכם הורים משעתקים חוויות לא מעובדות מילדותם. בהורות נרקיסיסטית ההורה מתקשה להכיר בילד כישות נפרדת. הוא משליך על הילד את התסריטים הלא פתורים מהילדות שלו עצמו ומצפה ממנו, באופן לא מודע, לתקן את החוויות הטראומתיות של ילדותו. ההורה רואה בילדו את הילד שהוא היה או את הילד שהיה רוצה להיות, ובעצמו הוא רואה את ההורה שהיה לו או את ההורה שהיה רוצה שיהיה לו. הם מבחינים בארבעה סוגים של תסריטים נרקיסיסטיים שנעים על רצף – בין יחסים נורמליים (1), שבהם ההורה מצליח לעשות הפרדה בין הצרכים שלו ובין אלו של הילד, דרך יחסים נוירוטיים (2), שבהם הילד מבטא בהתנהגותו סימפטומים שמסייעים להורה להדחיק חוויות לא מעובדות מעברו, ועד יחסים מזוכיסטיים (3), שבהם ההורים משליכים על הילד חלקים לא מושלמים של עצמם, ובמקרים הקיצוניים יחסים אלה מאופיינים בניתוק ובתוקפנות (4).

הפסיכולוגית ההתייחסותית ד"ר גלית אטלס (אטלס, 2022) מדברת בהקשר זה על "ירושה רגשית". הירושה הזאת כוללת סודות משפחתיים, טראומות לא מעובדות וחוויות קשות שעוברות כרוח רפאים מדור לדור ומשפיעות על רגשות, התנהגויות ודפוסי חשיבה של הצאצאים של מי שחוו אותן טראומות.

מחקר איכותני שפורסם לאחרונה, שנערך בקרב 20 צעירים טורקים שרואיינו בראיונות עומק, העלה כי המנגנונים שעומדים מאחורי ההעברה הבין-דורית של התעללות רגשית קשורים בין היתר לשחזור דפוסים הוריים של שליטה ואיום, חיקוי מודלים הוריים של השפלה, והעברה בין-דורית של שיח פוגעני – בלי להבין שהוא כזה. היחס ההורי שקיבלו המרואיינים הפך להיות דפוס יחסי האובייקט המופנם שלהם, זה שמנהל אותם בכל מערכת יחסים. מערכת היחסים בין הורים לילדיהם מעוררת בצורה המוחשית ביותר את יחסי האובייקט המופנמים, משום שהיא מהדהדת את הקשר שהיה להורים בהווה עם הוריהם בעבר (Ciydem, & Demirbilek ,2025).

במחקר שפרסמתי יחד עם שפעת צברי בשנת 2019 (בן-שלמה וצברי, 2019) הראינו כי אימהות לילדים בגיל החביון נטו להעביר את ההורות הלא מיטבית שחוו בעבר לקשרים שלהם בהווה. הסברנו כי גם כאשר ההורים מעוניינים לנהוג כלפי ילדיהם בדרך שונה מהדרך שבה שנהגו בהם, ברגע האמת ההורי, כאשר הם נדרשים לנהל את חיי היום-יום עם ילדיהם, הם שולפים באופן אוטומטי את דפוסי ההורות שמופנמים בקרבם. אחד הדברים המעניינים שעלו במחקר היה שכאשר ההורים מאופיינים ברמה גבוהה של דיפרנציאציה עצמית, הקשר בין ההורות שנחוותה בעבר ובין ההורות בהווה נחלש במידה ניכרת. לפיכך אפשר להצביע על יכולת של ההורה לדיפרנציאציה כגורם חוסן.

כדי להגביר את יכולת הדיפרנציאציה של ההורה, ניתן להשתמש בטכניקה שהציעו פרייברג ואח' (Fraiberg et al., 1975), הכוללת התערבות תלת-שלבית:

א. לעורר את המודעות של ההורה למקור התוקפנות, לזהות אותו ולהפוך אותו לזר.

ב. לאחר שהקול התוקפן מזוהה כשונה ממני, לתרגם ולפרש אותו כהגנה כנגד חרדה בלתי נסבלת.

ג. לעבד את האבל.

יונס וגוטמן (Younas & Gutman, 2022) מציגים גם הם גורמי סיכון, לעומת גורמי חוסן, להעברה בין-דורית של התעללות בכלל ושל התעללות רגשית בפרט.

בין הגורמים להגדלת הסיכון שהם מזכירים: תסמונת פוסט-טראומתית של ההורה, דיכאון, הפרעת אישיות גבולית, שימוש בסמים ובאלכוהול ונטייה לאימפולסיביות. קונפליקטים זוגיים ואלימות בין-זוגית נמצאו גם הם כגורמי סיכון. לבסוף, היעדר תמיכה חברתית מגדילה גם היא את הסיכון להעברה בין-דורית.

ככל שאישיותו של ההורה יציבה יותר – הוא משתתף בהדרכות הורים ונהנה מתמיכה זוגית וחברתית – כך מצטמצם הסיכון להעברה בין-דורית של התעללות בכלל ושל התעללות רגשית בפרט.

לסיום, חשוב לציין כי במשך שנים רבות נחשבה התעללות רגשית ל"אחות החורגת" של שאר ההתעללויות, מאחר שהיא לא פגעה בשלמות הגוף ולכן הייתה כביכול פחות בולטת, אך הפגיעה בשלמות הנפש היא בעלת השלכות הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך יותר. אחת ההשלכות המשמעותיות בטווח הארוך היא ההעברה הבין-דורית של ההתעללות שחווה ההורה בעבר להורות שהוא מנהל בהווה.

 על רקע זה חשוב שאנשי טיפול וחינוך יתנו משקל של ממש להתערבויות של מניעה וטיפול כאשר מזוהה התעללות רגשית בילדים. העבודה צריכה להיעשות הן עם הילד והן עם ההורה.