איך מתוך השבר באה התקווה

7 באוקטובר, שבת בבוקר, כמו כולם – מתעוררת לקול בומים חזקים, בלתי פוסקים, ואז אזעקה אחרי אזעקה. מייד חושבת: אוי לא! אני כוננית היום! מדליקה טלוויזיה, מבינה שזאת כנראה לא תהיה כוננות שקטה.

סורוקה. בינתיים מתחילים להגיע פצועים ראשונים, ומהר מאוד מוכרז אר"ן (אירוע רב נפגעים), וזה כבר בכלל לא משנה אם אני כוננית או לא, כי לשירות לעבודה סוציאלית יש תפקיד חשוב באירועים כאלה, וברור שכל מי שיכולה להגיע לבית החולים תגיע.

מחכה להפוגה באזעקות, יש לי קצת נסיעה, אז אני נושמת נשימה עמוקה ויוצאת לדרך. מגיעה רועדת לסורוקה, נכנסת לשירות לעבודה סוציאלית, ואכן עובדות רבות כבר כאן. מחמם את הלב, לראות את ההתגייסות של כולן – יש לנו שירות מקצועי ומנוסה עם עובדות מחויבות ומסורות שעזבו הכול ובאו.

השעות עוברות ולאט לאט מתבהר גודל האסון, עוד ועוד פצועים מגיעים, ההלם גדול ואת הכאב לא ניתן לתאר במילים. אנחנו מניחות את המחשבות בצד וממשיכות בתפקיד.

בשעות הערב אני מגיעה למאושפזת שנפצעה במהלך האירועים הקשים, והיא מבקשת עזרה בחיפוש ילדיה. על פניה ניכרו ההלם, הזעזוע והצער העמוק. היא שיתפה אותי במה שקרה למשפחתה, והבנתי לאיזו טראומה נוראית היא ובני משפחתה נחשפו. עבורי זה היה המפגש הראשון עם האכזריות הבלתי נתפסת שהתרחשה ביום הנורא הזה. הסיפור שלה היה מזעזע ומטלטל, והתחייבתי לפניה שאעשה כל שביכולתי לסייע לה.

בעזרת סהר, סגנית מנהלת השירות לעבודה סוציאלית בסורוקה, חיפשנו זמן רב אחר הילדים, וככל שעברו הדקות גדל התסכול. ואולם כששבתי אליה, כבר היו לצידה כמה מבני משפחתה המורחבת והם עטפו וחיזקו אותה. התרגשתי לראות זאת, ואז הם שיתפו אותי בכך שילדיה נמצאו. זו הייתה הקלה גדולה ונקודת אור קטנה בתוך היום החשוך ההוא.

8 באוקטובר – אני יודעת שיש ילדים מאושפזים במחלקות הילדים השונות. אני גם יודעת שכוח האדם של העובדות הסוציאליות בבית החולים לילדים מצומצם, יש לנו עובדות שגרות בעוטף ויש לנו עובדת שבעלה נפצע באירועים ביום הקודם.

אני מגיעה לאחת המחלקות ופוגשת אם שבנה אושפז לאחר שנפצע מירי כשהיה עם אביו ובני משפחה נוספים באזור עוטף עזה. בעלה עדיין נעדר. בשיחות עימה התרשמתי מאישה חזקה ונחושה, היא סיפרה על בנה ועל בעלה, על כך שהם אנשים טובים ומיוחדים ומחוברים למשפחה. למרות הדאגה לבעלה, למרות העייפות והקושי, היא התעקשה להישאר לצד בנה במחלקה. בהמשך היום היא נתבשרה שבעלה נרצח. מוקד ההתערבות כאן היה ליווי ותמיכה בה לאחר מסירת הבשורה המרה, לסייע לה למצוא את הכוחות שיש בה להתמודד עם האובדן ולחזור לתפקד כאם. נוסף על כך הנחיתי וליוויתי אותה במשימה הקשה של מסירת הבשורה לבנה המאושפז.

התפעלתי מההתגייסות המיידית והטוטלית של המשפחות המורחבות, ועל אחת כמה וכמה – מההתגייסות האזרחית. כמות האנשים שהגיעו לבית החולים כדי לקחת חלק במאמץ ולסייע לפצועים ולמשפחותיהם, ולו במעט, הייתה מעוררת השתאות.

במחלקות אחרות פגשתי וליוויתי סבא וסבתא לילדה מאושפזת, שאיבדו ילדים ונכדים. ליוויתי גם דודים ובני דודים של ילדים שאושפזו, שימשתי עבורם גורם מתווך וניסיתי ליצור את החיבורים הרלוונטיים – ביניהם ובין מקורות התמיכה, הצוות הרפואי והמשאבים הפנימיים שלהם. פשוט הייתי שם בשבילם, בניסיון להבין ולמלא את צורכיהם ככל שניתן.

כל התערבות פסיכוסוציאלית שהייתי רגילה אליה באירועי טראומה קודמים מתגמדת ונראית לא רלוונטית באסון בסדר גודל כזה, וברור כי התערבות משמעותית תהיה כזאת שיוצרת חיבור, שמשדרת מחויבות ושנותנת משמעות מחודשת למילה "ביחד" ולאמירה "אני פה איתכם ובשבילכם".

במהלך הימים שבאו נקראתי לטפל במשפחות שאיבדו את יקיריהן ואת כל רכושן, כאלה שהיו עדים למעשי רצח מחרידים, ילדים שראו את הוריהם נרצחים, שנפצעו בעצמם בעת שחוו איום ממשי על חייהם. הם שרדו תופת שאי אפשר לדמיין כלל, ומעבר לטראומה הפרטית של כל אחד – החוויה שלי הייתה שזו טראומה לאומית. המפגשים היו מטלטלים, גודל הזוועה היה ועודנו בלתי נתפס. ולצד כל אלה, במהלך הימים שבהם פגשתי וטיפלתי בילדים ובמשפחות, נחשפתי לסיפורי הגבורה המרשימים שלהם, לתעצומות הנפש ולכוחות הפנימיים שנדמה כי הם טבועים בהם – כאשר דיברו על האירועים הקשים שעברו, ובאותה נשימה דיברו על העתיד ועל החלמה, שיתפו במחשבות על שיקום ובנייה ולא רק על השיקום הפרטי שלהם. הם דיברו גם על ההתמודדות הקולקטיבית, על השותפות ועל התרוממות הקהילה כולה יחד. המסר היה חד וברור והתמקד בהתחלה מחדש ובתקומה של הקהילות, של היישובים ושל עם ישראל כולו.