דרושה יועצת, דרושה תקווה

אז איך ממשיכים… חישוב מסלול, מיפוי ומענים

נדרשתי לעצור ולחשב מסלול, ולנהל את עצמי ואת הרגשות שלי נוכח הסיפורים הקשים והמעגלים האינסופיים של האובדן, להתבונן על הכוחות והמשאבים שלי אל מול הצרכים והמורכבויות שעמדו לפתחי. נדרשתי להניח בצד את הדאגה לשלומם של הבנים הגדולים שבמילואים, את הדאגה לבן הצעיר שהמורה שלו לפיזיקה נרצח ב'נובה' והוא עצמו נחשף מבוקר עד ליל לעבודתי מול מעגלי הטראומה, ונדרשתי לגבור על הטלטלה שאחזה בי עם כל ידיעה על קרובים שאיבדו את היקר להם מכול, בהם בן השכנים, החייל הגיבור שנהרג ונחטף בעודו מגן על קיבוץ נירים ועל מפקדו.

בהיותי מפקחת, נדרשתי תמיד למנהיגות וליכולת הובלה, אך הפעם הרגשתי שזה המבחן – לעמוד איתנה אל מול היועצות המתפרקות חדשים לבקרים, יועצות שאיבדו משפחה, חברים, קהילה, יועצות פליטות שלא היה להן בית לחזור אליו, יועצות שהיו המְכָל והעוגן עבור הצוותים שלהן וליבן היה עם הבנים והבעלים בחזית, לחזק בהן את יכולת ההתמודדות והמסוגלות, ולהחזיק את התקווה בכל יום מחדש. הבנתי שמנהיגות תבנה רצפים.

בעזרת הכלה והובלה ניסיתי לחזק את היחסים ואת המשמעות כבסיסים מרכזיים של חוסן.

אחד האתגרים שעמדו לפתחי היה ניהול מערך היועצות, בעת שמחציתן מפוזרות ברחבי הארץ במלונות ובמרכזים, טרודות בצורכי קיום והישרדות, להוביל אותן כקהילה מקצועית מתפקדת ומשמעותית, ולסייע בידיהן לנהל מערך ייעוצי של בתי הספר כשהמורים והתלמידים מפוזרים ברחבי הארץ ומתמודדים עם עקירות, פליטות ואובדן.

יחד, ותוך כדי תנועה, למידה והסתגלות, ערכנו תיאום ציפיות מול העולם החדש, בנינו מודלים של עבודה מותאמים ומשתנים, הכוללים החזקת בית ספר אורגני מרחוק וליווי מרכזי פינוי רבים בארץ. זאת, על כל ההיבטים של תמיכה וקשר עם המורים, מיפוי מעגלי נפגעים, קשר עם שותפים וליווי רגשי לתלמידים. ליוויתי את היועצות שנאלצו להתמודד עם שלל ביטויים והשלכות של מצוקה והתנהגויות סיכון, והתגייסו לתמוך בתלמידים ולחזק בהם מיומנויות של ויסות וחוסן. והייתי שם לצידן כשהיו שותפות להקמת בתי ספר ולליווי שלהם – באוהלים, במבנים זמניים ובמלונות.

שתי תמונות אני לוקחת איתי מהימים הללו: הראשונה – באמצע הלובי של מלון "רויאל" בים המלח ניצב ביתן קטן מעץ ועליו השלט "חדר יועצת", והשנייה – של אחד מהאוהלים הרבים בבית הספר העורפי ועליו תלוי השלט "חדר יועצת". שתי תמונות שאומרות הכול – על הנוכחות, על המחויבות, על המסירות ועל ראיית הצרכים הרגשיים של הילדים באשר הם.

אתגר נוסף, משמעותי, הוא ליווי ילדי העוטף שחזרו מהשבי, אירוע שעורר בי מנעד רחב של רגשות יחד עם צורך ללמוד ולהתמקצע כדי לעשות את הטוב ביותר עבור הילדים הללו ולהחזיר להם מעט ממה שאבד. התלמידים שלנו, שנחטפו מביתם וממיטתם, אלו שתמונותיהם התנוססו מעל דפי העיתון ובחדשות, אלו שיחד עם מדינה שלמה ייחלנו לשלומם ולבואם… חזרו… ההתרגשות הייתה רבה, ואיתה גם ההבנה שלי לגבי גודל האחריות וגודל המשימה. היועצות נשאו אליי עיניים וביקשו תשובות, ויחד איתן יצאתי למסע של התפתחות וצמיחה. למדתי והכרתי את הילדים השבים ואת צורכיהם הייחודיים, ובנינו עבורם מעטפת של קליטה, הכלה וקבלה בקרב החברים והמורים, תוך כדי התמודדות עם האתגרים. השתתפתי בצמא בכל מפגש מקצועי שעסק בשיבת התלמידים, והזמנתי את היועצות ללמוד איתי. את הידע המקצועי תרגמנו למציאות ולייחודיות של כל תלמיד ששב, למאפיינים שלו, של הכיתה ושל בית הספר, ביצירתיות ובגמישות. כל תלמיד הוא עולם ומלואו, כל יום הוא התמודדות עבורו ועבור הצוות המלווה אותו. היועצות מלוות מאז ולאורך זמן את הילדים השבים – ברגישות, בחמלה ובמקצועיות.

עשיתי כל שביכולתי ללוות ולהחזיק את היועצות שלי ברחבי המחוז. בימים הראשונים, כשלא נמצאו המילים, כתבתי שיר בשם "חיבוק" – לחזק אותן. ומאז, בכל יום שישי שלחתי להן ברכת "שבת שלום" מחזקת, עם שיר מהפסקול הישראלי. היועצות סיפרו כמה זה חיזק אותן, והיום אני יכולה להעיד כמה זה חיזק אותי.

בסיומה של שנת הלימודים אני יכולה להעיד בגאווה שהיועצות עמדו במשימה ויכלו לה, הן הצליחו לחזור לרצפים התפקודיים, לנהל מערך רגשי בכל מקום שבו נדרשו לכך ולהיות עבור רבים סלע איתן וחוף מבטחים.

אתגרים רבים עוד לפנינו, ומה שאותי מחזק אלו אנשי החינוך המופלאים שיש לנו, יועצות, מנהלים, מורים, גננות ועובדי הוראה נוכחים ומסורים, שליבם במקום הנכון, שיחד הם מצליחים לספר סיפור מיטיב ולייצר תנועה בתוך השבר.

ומה שאותי מחזיק זאת המשמעות וההבנה שאני כאן בצו השעה ובצו המצפון עבור קהילת היועצות, קהילות העוטף וקהילת אנשי החינוך והילדים שכה זקוקים לתפקוד, לנחמה ולתקווה.