משרד החינוך

אסון 7 באוקטובר ולאחריו מלחמת חרבות ברזל יצרו בישראל עשרות אלפי עקורים בארצם. משפחות מהצפון ומהדרום התפנו מביתם ועזבו את קהילתם בלא כל הכנה מוקדמת. רבים מהם טרם שבו אליהם. קהילות רבות פוצלו בין עשרות רשויות ובין בתי מלון רבים בכל חלקי הארץ. צוותי החינוך שעבדו בשגרה באזורים אלה פונו אף הם ונקרעו מילדי הגן והכיתה שחינכו. נוצרה מציאות חדשה ולא מוכרת במערכת החינוך בישראל.

בתוך סבך המציאות החדשה פגשה מערכת החינוך את "הילדים השותקים" שחוו את התופת.

נראה כי הם שומרים בדבקות על ההנחיה שנתנו להם אימא ואבא בממ"ד, להיות בשקט, כדי לשמור על ביטחונם. השתיקה רעמה. ניכר שגם במקום החדש הם עדיין אינם מרגישים בטוחים. הם חשים חסרי כול. הבגדים, החפצים האישיים או הצעצוע האהוב נותרו מאחור. לעיתים, באופן כואב ומייסר, יש בהם שהשאירו שם גם את היקר מכול, את אימא או את אבא, אח או אחות, חבר או חברה.

כעבור זמן, לאחר ההלם הראשוני, מנעד התגובות של הילדים גדל והתעצם, וכל ילד התמודד עם הכאב בדרך אחרת – היו שכעסו, היו שצעקו, היו שסירבו לדבר, היו שלא רצו לצאת מהחדרים, והיו שחיפשו אנשים שיקשיבו וישמעו את מה שעבר עליהם. לילדים אלה, להוריהם ולצוותי החינוך היינו צריכים לתת מענה מיידי.

לאור ההבנה ששגרת חירום חינוכית בצל מלחמה הכרחית לריפוי ולשיקום החוסן הפרטי והחוסן של החברה הישראלית כולה, בתוך ימים מעטים הוחלט במשרד החינוך להקים בכל מלון מוקד חינוך שייתן מענה לילדי המעון, לילדי הגן ולילדי בתי הספר בשעות הבוקר ובשעות אחר הצהריים. מוקד זה כונה "מרכז יחד". בימי השיא הוקמו 400 "מרכזי יחד" ברחבי הארץ, ואותם איישו אנשי חינוך, יועצים, אנשי טיפול, מדריכי נוער, פסיכולוגים, מורות חיילות ומתנדבים. למודל זה אין אח ורע בעולם.

ב"מרכזי יחד" התמקד משרד החינוך ביצירת שגרה, בחיזוק הלכידות הקבוצתית ובחזרה לתפקוד.

ככל שהתארכה המלחמה, המודל הארעי של הלמידה בבתי המלון פינה את מקומו למסגרות ייעודיות. בתוך שבועות מעטים הוקמו כ-70 מוסדות חליפיים במרכזי הפינוי ברחבי הארץ, ובהמשך אף שובצו התלמידים ברשויות הקולטות. הקמת בית ספר למפוני קריית שמונה בעיר אילת היא דוגמה לפתרונות היצירתיים שמערכת החינוך סיפקה לתלמידים.

ילדים רבים חוו טראומה ממקור ראשון, בין בחשיפה ישירה לאירועים קשים ובין במצב של דריכות מוגברת בחיי היום יום שלהם. ההבנה שמצב זה עלול להוביל לקשיים בוויסות הרגשי, להיעדרויות רבות מבית הספר ולירידה בהישגים הלימודיים, הניבה את המענים הטיפוליים שהתאפשרו באמצעות גיוס של אנשי מקצוע, בהם תוספת של 1,000 פסיכולוגים, ושל יותר מ-2,000 שעות ייעוץ. כמו כן הוקמו 30 מרכזים ייעודיים לנוער בסיכון ומתחמי נוער שפעלו משעות הצהריים עד לשעות הקטנות של הלילה, כדי לשמש כתובת לא פורמלית ומקום מוגן לנערות ולנערים.

בחופשות החגים וגם בחופש הגדול של שנת 2024 המשיך המשרד ללוות תלמידים אלה בהרחבת התוכנית של בתי הספר של החופש הגדול לכל שכבות הגיל ולשעות אחר הצהריים, זאת ברוח התפיסה שמערכת החינוך מייצרת, בתקופה זו של אי-ודאות וקשיים, מקום של הכלה ותמיכה לכל תלמיד ותלמידה.

לא קיים ידע לימודי או תיאורטי המלמד איך לתמוך בתלמידים השבים ובמשפחות החטופים. לצערנו, נדרשנו לתוכנית לימודים וליווי חדשה לתלמידים אלה. למעשה, גובשה תפיסת התערבות חדשה לתקופת המלחמה, והיא כללה עבודה עם תלמידים ממעגלי פגיעה ראשוניים, עבודה עם כלל התלמידים ועבודה עם המבוגרים המשמעותיים. תפיסה זו יושמה באמצעות כלים לעבודה רגשית-חינוכית, מנגנוני שמירה על קשר, הרחבת פעילות מוקד הסיוע הרגשי של משרד החינוך והכשרה לצוותים. תכנים חדשים, ובהם כלים להתמודדות עם לחץ, התמודדות עם אובדן וחיזוק הקשר האישי בין אנשי החינוך לתלמידים, תוּוכו לצוותי החינוך.

המלחמה הביאה להכרה בחשיבות טיפוח החוסן והצורך במענים רגשיים-חינוכיים גם בימי שגרה. כמה מהתוכניות והפעולות שהחלו בתקופת המלחמה ימשיכו לפעול גם בעתיד:

• קו סיוע רגשי מורחב
• תוכניות לחיזוק חוסן ולמידה רגשית-חברתית – קצרות, ממוקדות ונגישות
• מענים אקולוגיים לשיח רגשי תומך בעזרת המנגנונים החינוכיים במוסדות החינוך
• פיתוח מנגנוני מענה רגשי המתבססים על מודעות לטראומה משותפת
• חיזוק המבוגרים המשמעותיים
• אימוץ העקרונות של ליווי התלמידים השבים ועבודה עם משפחות החטופים וההרוגים
• ליווי ותמיכה לילדים שהוריהם משרתים בצבא או בכוחות הביטחון.

לסיכום

התורה החינוכית החדשה שנדרשנו להמציא וההתערבות המערכתית שנלוותה אליה יעצבו את פעילות המשרד גם בעתיד ויבטיחו תקווה ותקומה לכלל התלמידים במדינת ישראל, ובייחוד לילדים שחוו את התופת.  

"ילדים שותקים" – לא בבית ספרנו!

ילדים צריכים לצחוק, להיות מאושרים ושמחים, הם פשוט צריכים להיות ילדים…