יש לי עיניים בגב

עיניהם של נשות ואנשי החינוך פוגשות יום-יום בילדים ובבני הנוער במוסד החינוכי – בשיעורים, בהפסקות, באינטראקציות חברתיות, ולא מעט גם במפגשים משותפים עם הוריהם. עיניהם המקצועיות, הפקוחות לרווחה, מלוות את התלמידים בהיבטים רגשיים, חברתיים לימודיים ומשפחתיים, מזהות חוזקות וקשיים. לצד הליווי החינוכי המקצועי, לנגד עיני אנשי החינוך עומדות הידיעה וההבנה שבכל כיתה לומדים תלמידים או תלמידות שביטחון ומוגנות אינם מנת חלקם. כדי לזהות תלמידים שמתמודדים עם פגיעה, קיימת במשרד החינוך מדיניות המנחה את אנשי החינוך – לאורך כל שנות עבודתם – להשתתף בהכשרות עדכניות בנושא איתור וזיהוי תלמידים שסובלים מפגיעה, הזנחה ואולי אף נתונים בסיכון.

עת אנשי חינוך מזהים תלמיד שעובר פגיעה הם מונחים לפעול מייד, הן על פי חוק והן על פי צו המצפון המוסרי, לחתור להפסקת הפגיעה ולהגנה על התלמיד. עם זאת, זיהוי הפגיעה אינו קל ולרוב אינו ודאי. אנשי החינוך צריכים לפענח סימנים, לפעול בתוך מרחב הספק, לבודד משתנים ולקרוא – בין המילים, בין המעשים ובין השורות – את שהתלמיד מנסה לומר או להסתיר. הפגיעות שקשה ביותר להתחקות אחר עקבותיהן, ושהוכחת קיומן מורכבת ביותר, הן הפגיעות השקופות – פגיעות רגשיות והתעללות נפשית, אשר אם אינן מלוות בהזנחה חיצונית או בפגיעה גופנית, קשה מאוד לאתרן. לעיתים הן מוסתרות כל כך עד שקשה מאוד לזהותן. במקרים אלו מלאכת הזיהוי מתבססת בעיקר על אכפתיות עמוקה, קשב לתחושות הפנימיות ותשומת לב לפרטים קטנים שמספרים סיפור גדול.

פגיעה רגשית היא תולדה של התעללות נפשית מתמשכת, שיטתית ועקבית בילד מצד הורה או מבוגר אחראי. התעללות אשר באה לידי ביטוי בהתייחסות אכזרית כלפי הילד או ביחס פוגעני מילולי (לעג לילד, כינויי גנאי, עלבונות, ביקורת משפילה, הצהרה על אי אהבה), התנהגותי (התעלמות, דחייה, הפחדה, הדרה בתוך המשפחה), התפתחותי (מניעת תנאים וגירויים תואמי גיל, הגנת יתר, ניתוק הילד ובידולו מחברת השווים) ורגשי (הפחדה, איום, האשמה, מניפולציות רגשיות, פיתוח רגשות אשם, חודרנות). פגיעת ההתעללות הרגשית עמוקה, והשלכותיה קשות והרסניות. על חומרת הפגיעה יעיד גם אזכורה בחוק העונשין תשל"ז-1977 בסעיף 368ג המתייחס לאדם "העושה בקטין או בחסר ישע מעשה התעללות גופנית, נפשית או מינית".

נקודת המוצא של מערכת החינוך היא האמונה שלרוב ההורים פועלים לטובת ילדם. המערכת מחויבת לשיתוף פעולה, לשקיפות וליידוע ההורים בכל הנוגע למצבם של ילדיהם, ועליה לספק להם שירותי חינוך באופן שמכבד את עולם הערכים, האמונות והנורמות המשפחתיות.

מתוך כך, נשות ואנשי החינוך רוחשים כבוד עמוק לתהליכים המשפחתיים ולשיקולי הדעת ההוריים – כבוד שמסמן את גבולות ההתערבות החינוכית ומעצב את אופייה. לצד זאת, למערכת החינוך תפקיד ייחודי באיתור וזיהוי תלמידים ותלמידות שנקלעים לסיכון, לפגיעה ולהזנחה במרחב המשפחתי. עת נשות ואנשי החינוך מזהים רמזים לפגיעה נפשית הזיהוי מתרחש לרוב באופן מקרי, כמעין איתות או רסיס מידע שמדליקים נורת אזהרה ומעלים סימן שאלה בלב איש החינוך. 

רמזים לפגיעה יכולים להופיע בדרכים שונות, לדוגמה:

– הורה שבמהלך שיחה עם המורה מכנה את ילדו בשמות גנאי או מעליב אותו.

– הורה שמשתף בתחושת דחייה כלפי ילדו "אני מבין למה הילדים בכיתה דוחים אותו, הוא באמת…"

– הורה שמתעלם מהצרכים הרגשיים של ילדו אף שהילד משדר מצוקה גלויה ומשתף בסבל שחש.

– הורה ששוב ושוב מגיב בביטול לקשיי הילד כפי שהצוות החינוכי משקפם ומציגם.

– ילד אשר מבטא התנהגות הורית פוגענית בזמן משחקי דמיון עם בובות או עם חברים, מקלל את ילדיו הדמיוניים ומטיח בהם אמירות פוגעניות.

יש שאיתותי האזהרה מאופיינים דווקא בהגנת יתר ונראים כנובעים מרוב אהבה:

– הורה שמוסיף לראות בילדו "תינוק" ומטפל בו כבתינוק (ניגוב ישבן או רחיצת ילד בוגר, שינה משותפת, התערבות במפגשיו החברתיים).

– הורה שמעביר לילדו מסר עקבי ש"אף אחד מחבריו לא טוב כמוהו או ראוי לו", מבודד אותו מקבוצת השווים ומעביר לו מסר של עליונות.

– הורה שבמהלך השיחות עימו עולה כי הוא רואה את ילדו כבן זוגו וכשותפו לחיים "הוא האדם היחיד בעולם שמבין אותי", "רק הוא יודע איך לשמור עליי".

– הורה שמונע מילדו התמודדות עם אתגרים ותסכולים ובשל כך רב עם מוריו, מעביר אותו כיתות ובתי ספר עד כדי שילובו בחינוך ביתי.

הפגיעה הרגשית קשה לזיהוי ולטיפול, ודווקא משום כך חשוב להתעכב עליה. למערכת החינוך תפקיד חשוב לנוכח חשד לפגיעה רגשית. לאחר זיהוי הסימנים לפגיעה הרגשית, אנשי החינוך בגן או בבית הספר יקיימו היוועצות רב-מקצועית בעניינה עם הצוות הטיפולי (מנהל, יועץ חינוכי, פסיכולוג) לשם גיבוש דרכי התערבות ובניסיון לרתום למשימה גורמי תמיכה וטיפול בקהילה. על פי חוק, נשות ואנשי החינוך מחויבים לדווח לעו"ס לחוק נוער על כל חשד סביר לפגיעה בילד על ידי האחראי על הקטין. בעת הדיווח עליהם להסביר מה עורר בהם חשד ולצרף ראיות לפגיעה, אם יש כאלו בידם. 

במקרים שאין ראיות או עדויות לפגיעה ממשית אך הצוות החינוכי והטיפולי בכל זאת מוטרד מרווחת הילד, עליו לקיים היוועצות עם גורמי הרווחה, ולעודד את ההורים לפנות לקבלת הדרכה, תמיכה או טיפול מטעם גורמים ברשות, כגון המחלקה לשירותים חברתיים, השירות הפסיכולוגי חינוכי או התחנה לייעוץ וטיפול בחיי משפחה.

העבודה עם ההורים והסיוע לילד

כאשר הורים נמנעים מקשר עם גורמי הסיוע בקהילה והודפים את ניסיונות בית הספר לערב גורמי תמיכה, ואם אין עדות פיזית לפגיעה ולגורמי הרווחה אין עילה להתערב במקרה – הצוות יעשה כל שביכולתו כדי לסייע לתלמיד ויבצע התערבות חינוכית בגבולות המרחב החינוכי. בהתערבות זו יתאים הצוות מגוון משאבי תמיכה תוך בית ספריים כדי להעניק לתלמיד סביבה מוגנת ומכילה, שבה יחווה תחושת שייכות, ערך ותקווה.

על פי תפיסת מערכת החינוך, בכוחה של נוכחות חינוכית אכפתית ותומכת לסייע להתפתחות התלמיד, לתמוך בו ולעודד אותו להסתייע בגורמי הטיפול השונים. יש שהצוות החינוכי חווה את מצוקת התלמיד דרך התנהגותו (acting out), ולעיתים יחוש תסכול לנוכח מצבים שבהם ההורה מתנגד לכל שיתוף פעולה ומשליך את הקשיים על הילד ועל המוסד החינוכי. גם במצב כזה חשוב שהצוות לא יוותר על קשרי האמון עם ההורים, וחשוב להמשיך לחתור לשיתוף פעולה עם הבית. בד בבד הצוות יסייע לתלמיד בכל דרך חינוכית, מקצועית ואנושית שקיימת במוסד החינוכי.

כדי שאנשי הצוות החינוכי יהיו מסוגלים לשאת את התסכול והדאגה, חשוב שהם יאמינו שגם עזרה חלקית היא עזרה וגם הצלחה קטנה היא הצלחה. החשוב מכול הוא לא לוותר על האפשרות להיות עבור התלמיד "אי של יציבות וביטחון", מרחב  שבו הוא יחוש שייכות, אכפתיות והגנה, ובו, בעת הצורך, הוא יוכל לקבל סיוע בפתרון בעיות והגנה מפני מצבי פגיעה וסיכון. כדי לפתוח לפני התלמידים וההורים עוד דרך לפנות בבקשת ייעוץ, תמיכה ועזרה, הקים משרד החינוך מוקד טלפוני רגשי-חברתי בשם "קול לכולם". המוקד, המאויש על ידי אנשי מקצוע של השירות הפסיכולוגי ייעוצי, הוא חלק מתוכנית רחבה שנושאת את אותו שם ומקדמת עשייה חינוכית לביסוס מנגנונים של תמיכה חברתית, לחיזוק תחושת השייכות והחוסן וליצירת אקלים של מוגנות.  

בעזרת שיח מתמשך, אכפתי, על אודות ילדם בבית הספר, נשות ואנשי חינוך יכולים לחזק בקרב ההורים את הביטחון שהם אינם לבד בתהליך החינוכי, שרואים אותם. מתוקף אותה שותפות, הצוות החינוכי יכול להעניק להורים נקודת מבט נוספת על ילדם. כזאת שתעזור להורים להכיר בצרכיו הייחודיים והנפרדים של הילד ולהכיל את מנעד הרגשות שידיעה זו מעוררת בהם, כגון רגשות אשם, אכזבה, חרדה, כעס, חוסר אונים, חוסר ערך. מתוך הרחבת נקודת המבט יוכל אולי ההורה לזהות את האפשרות לגשת לטיפול ולהדרכה כדי להרחיב את יכולתו לגלות אמפתיה לצורכי הנפרדות של הילד או לצרכיו ההתפתחותיים, ולהאמין שבכוחו לסייע לעצמו ולילדו.

לנוכח מורכבות התופעה, לא די בשיחה או בשיקוף להורה, ואלו אינם מסייעים במקרים שבהם הפגיעה נובעת ממניע נפשי, מהאמונה שכך צריך לגדל ילד, או מהתנהגות אוטומטית לא מודעת. במצב כזה ייתכן שיהיה קשה להביא את ההורה להבנה או לתובנה שתוביל לפעולה לשינוי המצב הקיים. עם זאת, אנשי החינוך חייבים להמשיך לתמוך בילד ובד בבד, בנחישות ובהתמדה, להמשיך לעודד את ההורים למצוא דרך שתעזור להם. בתוך כך אנשי החינוך פועלים בכל דרך כדי לבנות יחסי אמון עם ההורים ולשמור על קשר שוטף עימם, תוך העברת מסרים משותפים בנקודה שבה "נפגשיםהמבטים" של אנשי החינוך וההורים:

1. אנו עומדים לצידכם בתהליך החינוכי – הילד שלכם הוא התלמיד שלנו – הוא חשוב לכם וגם לנו.

2. ילדכם אהוב, חשוב, רצוי ומוערך – הן במערכת החינוכית והן בבית – אנו חולקים אכפתיות כלפיו.

3. לילדכם יש כוחות וחוזקות, יש לו סיכוי להתקדם ולהצליח – אנחנו ואתם מאמינים ביכולתו להתקדם ולהצליח.

4. לילדכם יש צורך, בעיה או קושי, והוא זקוק לעזרה – האחריות לעזור לו היא אחריות משותפת.

5. ילדכם הוא אדם עצמאי ובעל מסוגלות – יחד נסייע לו לפתח מרחב ביטוי אישי.

בין "המבטים הנפגשים" ובין "המבטים המתנגשים" מונחת טובתו של הילד, והיא מחייבת נוכחות ערה, רגישה ואחראית. הילד זקוק לעיניים שרואות אותו – עיניים "בגב", עיניים אינטואיטיביות, מחפשות, בוחנות ומביטות נכוחה. אלו הן עיני נשות ואנשי חינוך שאינם מוותרים ושחותרים לשותפות אמת עם ההורים – כדי להגן על הילד, לעודד את תחושת הערך והביטחון שלו ולהעניק לו את הידיעה שהוא ראוי ליחס מיטיב, לכבוד ולהגנה.