כשהנפש כואבת השיתוף עוזר
על פלטפורמת "דרופ אימפקט"
נעמי גוטמן בריאיון עם ציפי קרליק*
ינואר 2024
אירועי 7 באוקטובר 2023 יצרו תחושות מצוקה וטראומה בקרב מבוגרים, ילדים ובני נוער בישראל.
ידוע לנו שכאשר אדם חווה אירוע טראומטי, יש לו קושי לעבד את המידע מהאירוע לכדי סיפור קוהרנטי שיש בו סדר הגיוני. במקום זאת, לעיתים קרובות אדם חווה בליל של רסיסי תמונות וצלילים המלווה בתחושות קשות מאוד של סכנה וחוסר אונים. כך למשל ג'ן סבאג' ובריג'ר פולקנשטיין – עובדים סוציאליים קליניים ומטפלים בתחום הטראומה – מציינים כי בהדמיות מוח ניכר שמנגנון עיבוד המידע התקין שלנו נפגע בעקבות אירועים טראומתיים. (1)
הריאיון שלהלן נערך עם ציפי קרליק – בימאית ויוצרת, לשיחה על הכלי הדיגיטלי שהקימה, שנועד לאפשר לבני אדם לעבד דרך סיפורם האישי את מה שחוו וחווים עד היום בטראומה הקולקטיבית והאישית של כל אחד ואחת בעקבות אירועי 7 באוקטובר. הכלי משמש ליצירת סרטונים המאפשרים לאנשים לחבר וליצור קולאז' לבניית הסיפור על החוויות שעברו, ולפרוק את רגשותיהם באופן מודרך.
בין מלחמת יום הכיפורים למלחמת חרבות ברזל
את ציפי קרליק פגשתי כשלושה חודשים לאחר האירועים הקשים של 7 באוקטובר ועדיין בתוך המלחמה שבעקבותיו. רבים מתושבי הדרום והצפון התפנו מבתיהם, רבים מהם לבתי מלון או לדיור זמני, הלחימה בעזה ובצפון נמשכת, ועדיין לא ברורה תמונת המצב של סוף הלחימה או החזרה הביתה של אותם מפונים, עקורים בארצם.
עם ראשית האירועים של 7 באוקטובר הבינה ציפי קרליק – כתבת, בימאית ויוצרת – שיש באפשרותה לסייע למבוגרים, ילדים ובני נוער באמצעות הכלים שברשותה וניסיונה בשדה החברתי. היא יזמה והקימה, יחד עם אנשי טכנולוגיה וטיפול, פלטפורמה חברתית חדשה בשם "דרופ אימפקט" שזוכה להצלחה. הריאיון עוסק בפלטפורמה זו ובערך המוסף שהיא מביאה ככלי ראשוני לפורקן רגשי בעת דחק וטראומה.
ציפי, ספרי לי בבקשה קצת על עצמך ואיך הגעת לבניית הפלטפורמה?
אני במאית, כתבת וצלמת, ואני באה מרקע של יזמות חברתית עם המון עשייה בתחום זה בשנים האחרונות. לפני כשנתיים יצרתי מיני סדרה שנקראת "301 פדויים" – על השבויים ממצרים וסוריה שחזרו לאחר מלחמת יום כיפור.(2) שם נתקלתי, בפעם הראשונה, בהתמודדות של שבוי, חייל או אזרח, שעבר טראומה של מלחמה וטראומה של שבי וחזר הביתה. בקרב שירותי הביטחון היה חשש ששיעור גבוה מאוד מהשבויים שחזרו עברו מניפולציות בידי האויב והפכו למרגלים. בצה"ל השתמשו בכל מיני טכניקות כדי להוציא מהם מידע, ולא התייחסו לפן הרגשי והנפשי שלהם. הסדרה מתמקדת בחזרתם ובטראומה שלהם מהשיבה הביתה ומהחקירות בידי שירותי הביטחון, שזו טראומה קשה הרבה יותר – כי אתה נלחם למען המדינה שלך ולמרות זאת המדינה רואה בך אויב.
ואז, ב-7 באוקטובר אני מתעוררת מאזעקה בכפר סבא, ובמשך שעות אני פשוט יושבת מול הטלוויזיה ולא יוצאת. אני מניחה שכך היה גם אצל רבים מאוד בארץ (מי שלא היו בעוטף ומי שלא היו בדרום, ששם המצב היה שונה לחלוטין), וברגע הזה אני יודעת שאני חייבת לעשות משהו. כיוצרת קולנוע התחושה היא שאת רוצה להשפיע ולחולל שינוי, וכשאת מספרת על אירוע היסטורי את יכולה להעלות מודעות ולנסות להשפיע קדימה אבל אין לך אפשרות לשנות… לא יכולתי שלא "לקחת את זה" ולעשות משהו. וכאן זה התחיל.
באותו יום של 7 באוקטובר לא ממש דיברו עם משפחות הנעדרים או החטופים, ולא הייתה שום עדות לכך בשום מקום אחר. פניתי לעורך משנה של עיתון "ישראל היום" וסיכמתי איתו שאתחיל לקיים שיחות עם משפחות ולהעלות כתבות.
התחלתי להקליט כדי לעזור למצוא את הנעדרים, ואז היו מספרים גדולים מאוד של נעדרים שאף אחד לא ידע מה קורה איתם, ואני מקליטה שיחות ואנחנו מעלים ל"ישראל היום" ראיונות עם משפחות על הנעדרים וקוראים לזה "קולות הנעדרים". כעבור יום-יומיים כבר התחילו בכל אמצעי התקשורת לראיין משפחות נעדרים, ואז עשיתי צעד אחורה ואמרתי – אוקיי, אני את שלי עשיתי.
כשדיברתי עם אנשים, הקול שלהם היה קול קורע לב שאמר: אנחנו רוצים לדבר על זה ואף אחד לא מדבר איתנו, אנחנו רוצים רגע לשתף ואין מי שמתקשר. לא מדברים איתנו, לא מתקשרים, לא מיידעים בכלום. ומפה יוצאת הפלטפורמה שאומרת שאנחנו נותנים את האפשרות להעלות את הסיפור של כל אחד ואחת – גם ברמה של נעדרים שאחר כך פחתו והיום כמעט שאין, וגם ברמה של לעבד לרגע את סיפור החברים מהמסיבה של נובה ושל עוד אנשים וגם להציף את מה שצריך. גייסתי צוות, וזה ארך זמן רב מאוד, אבל בסוף היא קמה – פלטפורמה שנקראת drop impact המאפשרת בעצם "לזרוק" את הסיפור שלך כדי לייצר אימפקט.
באילו אנשי מקצוע עטפת את עצמך?
בצד הטכני אלה היו אנשי מקצוע טכניים, מההייטק, שבעצם בונים את הפלטפורמה. עבדנו עם מקום שנקרא "פרומו", שזה אתר שיש לו טמפלטים מוכנים, ונכנס לכאן גם (3) Code for Israel – כדי ליצור חיבורים.
Code for Israel זו חברה של הייטקיסטים שמתנדבים לפרויקטים רבים מסוג זה. מי שעזרה וליוותה בתחילת הדרך הייתה הילה ואיתה עוד שתי חברות צוות, ואחר כך הצטרף זיו ברייר שמלווה אותי עד היום, והוא שחיבר אותנו ל-Code for Israel. אחד הדברים שהיו חשובים לי מאוד בפלטפורמה היה שילוב של עמותה שתהיה ותדאג ללוות את הפרויקט בצד הנפשי. זה הגיע בעקבות ההבנה של מה שעבר על השבויים שראיינתי בסדרה "301 פדויים", שלהם לא דאגו לליווי הנפשי. מבחינתי ער"ן הם אוטוריטה בתחום הנפש, והם אלו שמלווים את הפלטפורמה. אחד הדברים שרציתי כיוצרת היה לייצר טמפלט פשוט יחסית ונגיש, עם שאלות מכוונות (ראו בהערה מטה) שנוגעות באירועים מסוימים, ומתוך זה מצליחים להגיע לעיבוד רגשי ראשוני.
ציפי קרליק
מהו קהל היעד של הפרויקט?
בהתחלה קהל היעד היה אלה שנחשפו לטראומה מהעוטף. לאחר מכן הבנתי שזה למעשה לכל המדינה. כולם, כל מדינת ישראל, בטראומה, וזו לא קלישאה. המטרה היא לפנות לכולם, ובכלל זה ילדים ובני נוער מכיתה ו' ומעלה, כי הצעירים יותר מעורבים קצת פחות, ואיתם אנחנו מייצרים סיפור אישי חדש, מחוזק. הסיפור שהם מסריטים בנייד או בטאבלט שלהם, ובעצם החיבור – של כל קטעי הווידאו לכדי סרט אחד – מייצר איזשהו נרטיב שמחבר את הנקודות שהמספר לא חיבר מההתחלה ועד הסוף – לספר את הסיפור מחדש בצורה מחזקת ומודעת. זאת המטרה.
איך מתוודעים בני הנוער לפלטפורמה ואיך הפלטפורמה פועלת?
נכנסים לאתר. יש כמה קטגוריות לבחירה: עדויות משפחות החטופים, קולות משפחות הנעדרים, מכתב הביתה, עדויות אישיות, אוורור רגשי, סיפור אישי. בני הנוער שלא היו קרובים למאורעות 7 באוקטובר בעוטף בוחרים את הקטגוריה של הסיפור האישי.(4) לאחר בחירת הקטגוריה מופיע ציר זמן מוכן, ומה שצריך זה לצלם בנייד שלהם את עצמם בארבעה או חמישה קטעי וידאו, לפי שאלות מנחות(5) שנמצאות בטמפלט, ואחר כך להעלות את הסרטונים על הפלטפורמה.
בשלב הבא אנחנו מכניסים את כל הסרטונים הקצרים לתוכנה ומייצרים מהם סרטון אחד שלם. אני עוברת על הסרטונים כדי לוודא שאין בהם דברים שלא אמורים להתפרסם בציבור. אנחנו מנטרים ובודקים אם יש בעיה רגשית או נפשית, ואם יש צורך, אנחנו פונים לער"ן שילווה את המקרה. אם הכול בסדר, אני מאשרת את הסרטון והוא מועבר לכל מי שצריך – לנער/נערה, לבחור/בחורה, לאיש/אישה, להורים ועוד.
בשלב הזה יש אפשרות לקבל חוות דעת מקצועית ופידבק ואפשר להעלות את הסרטון באתר או ברשתות חברתיות.
דרופ אימפקט Drop Impact
דרופ אימפקט היא פלטפורמה חברתית שהוקמה לנוכח המצוקה הרגשית הרבה שחש ציבור רחב. הצורך עלה בעקבות השבת השחורה, ומטרת הפלטפורמה – לאפשר לאנשים לספר את סיפורם האישי, לאוורר רגשות, ובכלל זה עיבוד רגשי ראשוני, לתעד את זכרם של הנרצחים ואת סיפורי החטופים, להשמיע את קולות משפחותיהם של הנעדרים ולשמש כלי במלחמת ההסברה של ישראל על הנרטיב.
הפלטפורמה הוקמה על ידי ציפי קרליק – בימאית דוקו, והיא כוללת קבוצה של יוצרי קולנוע, אנשי תוכנה ואנשי עיצוב. מלווים אותה אנשי טיפול ובריאות הנפש שהעמידו את כלי העריכה ואת הליווי לרשות המשפחות, להסברה ולארגונים שזקוקים לכלי הזה בתקופה זו.
הפלטפורמה נותנת במה לשלוש קבוצות: למשפחות הנעדרים והחטופים, כדי לספר את סיפורם; למקורבי נרצחים ולניצולים כדי להעלות את סיפוריהם ולשתף בתחושותיהם; לציבור הכללי, ובעיקר לבני נוער (מכיתה ו'), כדי לשתף בסיפורם ובתחושותיהם באמצעות סרטון שהם מעלים.
מה את עושה כשמתגלים קשיים? יש לידך איש מקצוע?
זה אני ואיש מקצוע. אם אני מזהה בעיה, ואני כבר מזהה מניסיוני – אני מעבירה את זה לאיש מקצוע מער"ן. מכיוון שאני בשדה החברתי כבר שנים רבות, יש לי קשר עם עמותות רבות בתחום. כמובן, אם צריך לנתב את זה למקומות אחרים אני עושה זאת.
האם הנער יודע מראש שייתכן שהוא יופנה למקום אחר? את מבקשת ממנו אישור? מהו ההליך כשאת מגלה קושי?
כשמתגלה בעיה בתחום הנפשי אני מנהלת שיחה קצרה על זה ואני ממליצה לנער לשתף את הדברים עם איש או אשת מקצוע. בשום אופן לא נשאיר את הסיטואציה והמצב הרגשי הזה כך. מדברים איתו ואחר כך מפנים. אם הוא לא מעוניין, אני מעבירה את זה לאנשי מקצוע לטיפול ונותנת להם להחליט אם הם עושים איזושהי התערבות בשיחה, למרות אי רצונו, או שלא.
איך מגיעים לפלטפורמה הזאת ואיך זה פועל למעשה?
יש אתר בשם דרופ אימפקט(6)– פלטפורמה חברתית שבעמוד הראשון שלה יש סרטונים (שכבר עלו) שמייצרים את הנרטיב מ-7 באוקטובר ועד היום, ובעמוד השני יש "צור סרטון", ששם בני הנוער או מי שרוצים נכנסים ובוחרים להם תבנית מתוך התבניות הקיימות. התבנית שמתאימה להם היא התבנית של עמותת ער"ן, של סיפור אישי בליווי השאלות המנחות שלהם. הם נכנסים ורואים את השאלה הראשונה, והם עונים עליה בווידאו וכך הלאה עם ארבע השאלות. הם מצלמים ארבעה-חמישה קטעי וידאו ומעלים אותם. אנחנו עורכים את קטעי הווידאו לסרטון אחד שיוצג באתר, והם יכולים לשתף באופן עצמאי ברשתות החברתיות – אלא אם כן יש הסתייגות שלהם (אם הם אומרים שהם לא רוצים אז לא). הם מקבלים את הסיפור האישי שלהם ושל המשפחה, אם יש, וזה מאפשר להם עיבוד רגשי של החוויות.
לפני כמה ימים הייתי בסדנה עם קבוצה של בני נוער מקסימים, שליש מהם סיפרו שבמשך החודש הראשון לאחר 7 באוקטובר הם רק יצאו להתקלח ולאכול וחזרו למיטה. הם לא יכלו להתמודד עם המצב, הם לא ידעו מה לעשות. עכשיו תחשבי – אילו היה להם אז כלי לדבר על זה, שהיה מאפשר להם איזשהו עיבוד, זה היה עוזר. אנחנו יודעים שאם אתה מנהל את האירוע ומדבר עליו פעמים רבות, זה עוזר מאוד בעיבוד טראומה. ואם אתה לא עושה זאת, המצב עלול להחמיר.
היה שם נער שדיבר על אחיו שנמצא במילואים מתחילת האירועים, וסיפר שהוא בלחץ מכל דפיקה בדלת, מכל שיחה עם אימא שלו. זה היה להם סופר חשוב לדבר ולאוורר את זה. זו הפעם הראשונה שהם דיברו על כך! ואנחנו כבר שלושה חודשים אחרי 7 באוקטובר. הנערים הרגישו לאחר מכן הקלה גדולה, זה היה מדהים לראות אותם. תחשבי כמה ילדים ובני נוער כאלה יש בחוץ, שאיש לא עוצר ושואל אותם את השאלות.
אמרת סדנה, למה את מתכוונת?
אני מייצרת סדנאות שבהן אני עוטפת את העניין הדיגיטלי בליווי אישי שלי. אני מסבירה להם איך לספר את הסיפור. איפה להעמיד אותך, איך לעשות את זה, ואז אני מסבירה להם במשך כמה דקות על הפלטפורמה, מראה להם איך להעלות ושולחת אותם לצלם. הם חוזרים, ואז אני מסבירה להם איך להעלות את מה שצילמו.
נשמע שיש פה משהו שבו השלם הוא הרבה יותר מסך כל חלקיו, כי זו גם חוויה של שיתוף עם חברים אחרים. הם מכירים זה את זה?
הם לא הכירו טוב כל כך בתחילת הסדנה, אבל נוצר שם חיבור מיוחד. היו 17 נערים ונערות בסך הכול, אבל הם יצאו משם מחוברים. זה סופר חשוב גם מהפן הקבוצתי. נכון שהכלי הטכנולוגי מייצר לנו מעין בועה, אבל יש משהו בקבוצה שכשאתה מעלה את הסרטים ולא משאיר את זה בנייד שלך, אתה כאילו משלים את הסיפור שלך והתחושה היא של שיתוף.
היה איזה שיח בתוך הקבוצות של הסדנאות?
כן. זה היה מרתק. הם פשוט הקשיבו זה לזה, וכשבסוף שאלתי אותם על החוויה שלהם – הם אמרו שזה היה מדהים שלא הייתה שם ציניות, שבדרך כלל משמשת בני נוער כדי לברוח ממצבים. כאן זה לא קרה! זה רק מראה כמה הם צריכים את זה, וזה היה מרגש בעיניי.
…את נכנסת לקבוצה ואת שומעת את כל הצחוקים ואת כל הבלגן. כשנכנסתי הצגתי את עצמי ועשיתי איתם נשימות כדי להכניס אותם לרגע. להחזיק ידיים. וזה משהו שמיקד אותם מאוד. ואז יצרתי מעגל של לספר את הסיפור. רגע – בלי הסרט. בואו תשתפו, כדי שבאמת יהיה מקום שמחבר בין כולנו וכל אחד יכיר את השני – והייתה שם סבלנות, וזה לא כל כך פשוט. ואת ראית את המבטים של כולם שם, מסתכלים זה על זה בצורה אמפתית ומכילה ושואלים גם את השאלות, וככה זה עבר בין כולם. ואז הם יצאו, כאילו לספר את הסיפור, וחזרו וסיפרו לנו שזו הפעם הראשונה ששואלים אותם את השאלות בצורה ישירה. וזו הפעם הראשונה שהם יכולים לחשוף דברים ולדבר עליהם – על כך שהם לא ידעו אפילו איך להוציא את זה החוצה, איך לדבר על זה, ופתאום זה יצא מהם והם הבינו מה הם עברו. ומה שעזר עוד זה לשמוע את הדברים האלה בתוך הקבוצה. כשאתה רואה הרבה סרטונים זה עוזר לך להבין שכולם חוו את אותה חוויה, גם אם מזווית אחרת. ההבנה הזאת עזרה להם להירגע, לראות שהם לא לבד ושיש פה עוד אנשים שחוו את זה, מה שתרם קודם כול לתחושת רגיעה וגם חולל איזשהו שינוי.
אנשים מגיבים בתוך האתר זה אל זה?
לא. כרגע לא. רק ממנו החוצה. וכאן בקבוצה יש ממנו החוצה.
איך הגיעו אלייך הקבוצות?
יצרתי קשר עם אדם שמפעיל פרויקט העצמה בבת ים, הצעתי לו לעשות פיילוט עם קבוצת בני הנוער ולאפשר להם ליצור סרטים אישיים בנרטיב מחזק באמצעות הפלטפורמה. סרט שמדבר על העצמה אישית הוא מה שבני נוער וילדים צריכים בתקופה כזאת. אנחנו שלושה חודשים אחרי, וזה בדיוק הזמן לעשות איתם את העיבוד, לדבר איתם את הנרטיב מההתחלה ועד הסוף בצורה מעצימה.
אני יוצרת גם דוקו מלווה של איגוד העו"סים והעו"סיות. יש בהן גם מפונות, לפעמים בן זוג במילואים, ילדים. נתנו להם סדנה ואני יצאתי המומה וגם משתאה מול הכוחות שלהן. הן עובדות המון. לחלקן זה היה ממש משחרר.
יש עוד משהו שכדאי שנדע על הפרויקט?
המטרה הייתה לעשות את זה על פלטפורמה טכנולוגית כדי להגיע לאנשים רבים ככל האפשר בזמן קצר. כשכולנו היינו בפוסט קורונה הורגש חוסר גדול מאוד בליווי נפשי לילדים, לבני נוער ולמבוגרים, וחשבתי שחייבים לדאוג למענה ראשוני דיגיטלי שיגיע לכל מי שמעוניין בכך. שלא יצטרך לחכות בתור. הכלי הזה הוא כלי חשוב אבל הוא רק מענה ראשוני. הוא אינו תחליף לטיפול. צריך לתת לכל האנשים מקום לדבר את מה שהם מרגישים וחווים באמצעות סרט, וסופר חשוב – ליצור נרטיב שלם שבונה את הסיפור מ-7 באוקטובר עד עכשיו.
* נעמי גוטמן היא עו"ס, מנהלת אגף פיתוח ופרויקטים במכון חרוב ויו"ר מערכת כתב העת נקודת מפגש.
* ציפי קרליק היא בימאית ויוצרת פלטפורמת דרופ אימפקט. יוצרת הדוקו "301 פדויים".
הערות שוליים
2 אפשר לצפות בסדרה ב"כאן 11".
3 Code for Israel – תנועת מתנדבים של ההייטק הישראלי, המורכבת מנשות ואנשי תוכנה, מוצר, הייטקיסטים ויזמים, שתורמים מזמנם ומהמומחיות שלהם ומפתחים פתרונות טכנולוגיים לאתגרים החברתיים העמוקים ביותר. הם מציעים – לאנשי מוצר, תוכנה, עיצוב ודאטה, סטארטאפיסטים ויזמים – את היכולת להשפיע על מה שקורה בישראל באמצעות חדשנות וטכנולוגיה. יחד עם השותפים שלהם – עמותות, יזמים חברתיים וגופי ממשל, הם מזהים אתגרים ישראליים ייחודיים, פועלים לאפיין אותם ולייצר להם את הפתרון הטכנולוגי המתאים.
4 לאתר דרופ אימפקט https://dropimpact.co.il/
5 ההנחיות באתר למשתמשים: אנחנו נרצה לכתוב את המכתב האישי שלנו, לעשות ונטילציה למה שאנחנו מרגישים, חווים. לספר למצלמה את התחושות, איך אני מרגיש/מרגישה, מה שלומי? מה עוזר לי? כל דבר שתרצו לספר. אפשר לשלב צילום של משהו שראינו, אולי זיכרון ממישהו/מישהי או ממקום שאנחנו הולכים בו, אולי זיכרון שלכם מִדבָרים. בווידאו 1 תעלו סרטון שלכם מספרים על איך אתם מרגישים + טקסט שמתאר אתכם, את התקופה. בווידאו 2 תעלו סרטון שלכם מיום אחר שהרגשתם שאתם רוצים לדבר עליו. בווידאו 3 תעלו סרטון שלכם יושבים, מסתכלים + טקסט. בווידאו 4 – תמשיכו לספר את הסיפור שלכם. בווידאו 5 – תספרו מה אתם רוצים שיהיה. חשוב לציין שבדף יצירת הסרטון יש כפתור ייעודי לכל שאלה והתייעצות – "מוזמנים לפנות אלינו כאן", ומי שנכנס אליו מופנה לער"ן.
להצטרפות לניוזלטר שלנו