ש. אילו דברים קרו בעקבות הסרט?

הוא הצליח בפסטיבלים מבחינה קולנועית. הופתעתי ושמחתי שזיהו גם את הקולנועיות ואת נקודות המבט שלי על המרחב. זה סרט שצילמתי לבד, עם מצלמה רועדת, מוחזקת ביד ללא תאורה מסוגננת. הוא גולמי ופשוט ועדיין הצליחו לראות את הפריימינג שלי. חששתי שהקטעים שבהם אנחנו מדברות בבוטות "יגנבו את ההצגה" ולא יראו את הצורניות הקולנועית, אלא רק את הסיפור. לשמחתי זה לא קרה.

כיום אני מרגישה משוחררת לדבר על הנושא של פגיעות מיניות ועל הפגיעה האישית שלי, על כל מה שקשור למשפחתיות שבעבר נמנעתי מלדון בו בקול. אני מרגישה בנוח ובטוחה לדבר על העתיד שלי.

זה שיחרר משהו שהיה עטוף בשכבות עד שלא היה אפשר לזהות אותו. קילפתי והסרתי וכיום זה בחוץ. כל מי שראה את הסרט יודע. זה כבר לא רק שלי אבל זאת אני – עכשיו בואו נדבר, תקשיבו לי ואני לכם ונתקדם מכאן.

ש. היית מדריכה בפנימייה כמו זו שהיית בה בילדותך. איך החוויה הזו השפיעה עלייך?

ההדרכה בפנימייה טיפולית לנערות שהוצאו מהבית בצו בית משפט, כמוני, הייתה חוויה חזקה ביותר. תוך כדי לימודי קולנוע אינטנסיביים, זה הכניס אותי לפרופורציה בשנתיים האלה. מבחינתי העבודה שם הייתה בית ספר לאנושיות.

ש. ומה בעתיד?

להיות קולנוענית של סרטים דוקומנטריים זה לצלול לתוך עולם שאת רוצה להבין. כיום אני עובדת על סרט תיעודי ארוך, גם הוא קשור לסיפור שלי. אני עובדת בפרויקטים שונים כתחקירנית ועוזרת עריכה ומתכננת להמשיך ליצור סרטים.