אילו דילמות ניהוליות עלו, ואיך התמודדו עם האיזון בין צורכי ילדים/הורים/צוות/משפחה לבין רציפות שירות?

מצאנו חמש דילמות ניהוליות מרכזיות:

א. הקושי לאזן בין דרישות הולכות וגוברות למתן שירותים לבין שמירה על הרווחה הנפשית של הצוותים.
"הדילמה שלי הייתה עד כמה אני עוטפת את הצוות, כלומר עד כמה לראות אותם ועד כמה להקל". האתגר הכי מורכב הוא הכוח אדם. אני לא יכולה לעשות כלום בלי הצוות, ואת נעה בין לבצע משימות לבין להיות רגישה ואמפתית לעובדים, שהם בעלי משפחות, וצריך להכיל את הדאגה והחרדות לצד הלו"ז.

ב. הצורך לתת מענה לשונות רבה בצרכים הנובעת ממידת החשיפה לקונפליקט בקרב הצוותים
המנהלות היו עסוקות בשאלה מה עושים עם ההטרוגניות בתוך הצוות? יש שנפגעו ישירות, שלא נפגעו, שרצו שיח ושלא. איך נותנים מענה רגיש להטרוגניות כה גדולה בצרכים?

ג. הצורך להסתגל לנסיבות משתנות לצד הניסיון לייצר עקביות והמשכיות במתן השירותים.
"יום אחרי הגעתי לעבודה וחוויתי התקף חרדה ראשון בחיי, שהיה ממש פיזי, כשלצידי עובדת שבעלה גויס, אחרת עסוקה במי מהחברים שלה חזר, בן שירות שהחבר הכי טוב שלו נחטף, ובת שירות ששבעה מחבריה נרצחו". זה לא מסוג הדברים שנלמדו, הרבה מבוסס על ההיכרות והקשר של המנהלת עם האנשים, "כולנו היינו באותו מקום, כבר לא היינו משני עברי הקיר. זה היה בכל הרמות – ברמה האישית, מול הצוות ומול המטופלים".

 ד.הקושי לשמר חוסן אישי בזמן מתן מענה ותמיכה לצוותים.
"העוגנים הטבעיים שלי נעלמו". המלחמה הזאת פגעה כל כך חזק, שהרגיש המון פעמים שאין למנהלות פניות רגשית להכיל מישהו אחר, כשבשגרה היא יודעת להכיל כל אחת עם המורכבויות הרגשיות, הקשיים והאובדנים.

ה. הצורך להתמודד עם המחירים הנפשיים של המלחמה בקרב הפונים ובקרב הצוותים במקביל.
"בתוך הפנימייה הצלחנו לייצר הרבה תחליפים. עסקנו בבוגרים, זה הרבה יותר מפחיד להיות לבד". והיו גם קשיים של הצוות, מדריכים שלחמו בעזה, עובדות שלא שמעו מהבן זוג שבוע. לצד הצורך להכיל את הצוותים שתחתינו, "היה צריך לטפל כשאנחנו במקום שבור".