The website supports Exploer 11 and up

מחדשים מהמחקר

ממצאים ראשונים ממחקר

על מנהלות של שירותים חברתיים־טיפוליים בעקבות מתקפת השבעה באוקטובר


ד"ר תמר איצקסון וד"ר אביטל קאי צדוק.

הביאה לפרסום סיגל כנפו, עורכת

ד"ר תמר איצקסון

מרצה בכירה בתוכנית לייעוץ ופתוח ארגוני בבית הספר לפיתוח ההון האנושי, מרכז אקדמי פרס ועמיתת הוראה ומחקר במחלקות לחינוך ולניהול, אוניברסיטת בן גוריון. בעלת תואר שני בפסיכולוגיה מהאוניברסיטה העברית ותואר שלישי מהפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון. יועצת ארגונית ומנחת קבוצות.

ד"ר אביטל קאי צדוק

ראש תכנית המוסמך בעבודה סוציאלית בהתמחות טראומה וחוסן, מנהלת מרכז חוסן, קהילה ומנהיגות במרכז האקדמי רופין. בעלת תואר ראשון, שני ושלישי בעבודה סוציאלית מאוניברסיטת תל אביב. מדריכת צוותים, מנחת קבוצות ומטפלת קבוצתית.

מה הוביל למחקר עם/על מנהלות שירותים חברתיים־טיפוליים?

אנחנו חוקרות את הקשר בין טראומה לתעסוקה יותר מעשור. הבנו שההתמודדות בעקבות השבעה באוקטובר היא שונה מאתגרים קודמים, כולל משבר הקורונה. לפני המתקפה תכננו מחקר כמותי על עולם התעסוקה, אך הבנו שאיש אינו פנוי לענות עליו. מוקד המחקר שונה למשהו רלוונטי יותר – המנהלות. נושא ניהול שירותים חברתיים ומנהיגות במציאות טראומטית משותפת, כמעט שלא נחקר.
ב־1994 עומר ואלון כתבו: "ההיבטים הארגוניים והקליניים של אסון משולבים זה בזה בצורה שאין להתירה… להחלטות ניהוליות לכאורה יש השלכות עמוקות על התגובות הפסיכולוגיות של יחידים ושל משפחות…" (עומר ואלון, 1994*). אנחנו חושבות שהדברים שלהם רלוונטיים עד היום!
על קבוצת המחקר – 23 מנהלות ו־3 מנהלים רואיינו בזום במלחמת "חרבות ברזל" בקיץ 2024. לרובן תואר שני בעבודה סוציאלית, בין 4 ל־38 שנות ניסיון, ובין שנה ל־27 שנות ותק ניהולי. הן מנהלות צוותים של 4 עד 100 איש בארגונים מצפון ועד דרום, חלקן פונו מבתיהן עם צוותיהן בעקבות 7 באוקטובר.

 

אילו דילמות ניהוליות עלו, ואיך התמודדו עם האיזון בין צורכי ילדים/הורים/צוות/משפחה לבין רציפות שירות?

מצאנו חמש דילמות ניהוליות מרכזיות:

א. הקושי לאזן בין דרישות הולכות וגוברות למתן שירותים לבין שמירה על הרווחה הנפשית של הצוותים.
"הדילמה שלי הייתה עד כמה אני עוטפת את הצוות, כלומר עד כמה לראות אותם ועד כמה להקל". האתגר הכי מורכב הוא הכוח אדם. אני לא יכולה לעשות כלום בלי הצוות, ואת נעה בין לבצע משימות לבין להיות רגישה ואמפתית לעובדים, שהם בעלי משפחות, וצריך להכיל את הדאגה והחרדות לצד הלו"ז.

ב. הצורך לתת מענה לשונות רבה בצרכים הנובעת ממידת החשיפה לקונפליקט בקרב הצוותים
המנהלות היו עסוקות בשאלה מה עושים עם ההטרוגניות בתוך הצוות? יש שנפגעו ישירות, שלא נפגעו, שרצו שיח ושלא. איך נותנים מענה רגיש להטרוגניות כה גדולה בצרכים?

ג. הצורך להסתגל לנסיבות משתנות לצד הניסיון לייצר עקביות והמשכיות במתן השירותים.
"יום אחרי הגעתי לעבודה וחוויתי התקף חרדה ראשון בחיי, שהיה ממש פיזי, כשלצידי עובדת שבעלה גויס, אחרת עסוקה במי מהחברים שלה חזר, בן שירות שהחבר הכי טוב שלו נחטף, ובת שירות ששבעה מחבריה נרצחו". זה לא מסוג הדברים שנלמדו, הרבה מבוסס על ההיכרות והקשר של המנהלת עם האנשים, "כולנו היינו באותו מקום, כבר לא היינו משני עברי הקיר. זה היה בכל הרמות – ברמה האישית, מול הצוות ומול המטופלים".

 ד.הקושי לשמר חוסן אישי בזמן מתן מענה ותמיכה לצוותים.
"העוגנים הטבעיים שלי נעלמו". המלחמה הזאת פגעה כל כך חזק, שהרגיש המון פעמים שאין למנהלות פניות רגשית להכיל מישהו אחר, כשבשגרה היא יודעת להכיל כל אחת עם המורכבויות הרגשיות, הקשיים והאובדנים.

ה. הצורך להתמודד עם המחירים הנפשיים של המלחמה בקרב הפונים ובקרב הצוותים במקביל.
"בתוך הפנימייה הצלחנו לייצר הרבה תחליפים. עסקנו בבוגרים, זה הרבה יותר מפחיד להיות לבד". והיו גם קשיים של הצוות, מדריכים שלחמו בעזה, עובדות שלא שמעו מהבן זוג שבוע. לצד הצורך להכיל את הצוותים שתחתינו, "היה צריך לטפל כשאנחנו במקום שבור".

"אז קיבלתי החלטה לבד, שבדיעבד הייתה מאוד נכונה: אם יש לכם דרך לצאת מהיישובים מבלי שאתם מסכנים את עצמכם, תבואו"

 

כיצד תיארו המנהלות את תהליך קבלת ההחלטות ברגעי החירום?

הן נאלצו לקבל החלטות לבד מרגע לרגע. יש נהלים למקרה חירום אבל הן הסתמכו על השכל הישר ועל האינטואיציה הטיפולית והניהולית שלהן. מי שקיבלה הכשרה סביב טראומה, ובפרט טראומה אקוטית, הרגישה מוכנה יותר.
לא נשכח ציטוט של אחת המנהלות מאזור שקט ובטוח יותר בדרום: "מוקדם באותו יום התחלתי לקבל טלפונים מאנשים שאני מכירה ששאלו בתחנונים אם הם יכולים להגיע אלינו למרחב, וכשהעליתי את זה בחמ"ל שלנו, אמרו שרק הצבא מחליט על פינוי. האנשים אמרו לי בכאב, אין צבא, אין אף אחד ביישובים, וטובחים בנו, אז קיבלתי החלטה לבד, שבדיעבד הייתה מאוד נכונה: אם יש לכם דרך לצאת מהיישובים מבלי שאתם מסכנים את עצמכם, תבואו, לא יודעת איך אבל, נסתדר. ובאמת הייתה לפה נהירה".
בזכות התושייה שלה, הם קלטו יותר מאלפיים מפונים ביומיים הראשונים למלחמה.

על נקודת הפתיחה והמעבר מהפרטי לקולקטיבי

מתי המנהלות הבינו שהן עצמן חוות טראומה קולקטיבית ולא רק מלוות אחרים בטראומה?
זו תמה מרכזית במחקר וברור שהן הבינו מהר שהאירוע מסוג אחר. מנהלת מהדרום סיפרה: "כולנו היינו הלומים והיה מאוד קשה, להיות גם וגם. ב־7/10 הייתי בחופשה בחו"ל וכמה שעות אחרי שהגעתי כבר הייתי בים המלח להתנדב, הייתי עם ג'ט לג אבל הרגשתי שזה הצו שמונה שלי. נסעתי לשם ופשוט קרסתי פיזית ולא יכולתי לזוז. חזרתי הביתה, אבל רציתי להיות שם, להחזיק את הצוות שלי".

"היו מחירים ואתגרים מורכבים למערכת כשהיא מפוצלת ומקוטעת כל כך"

 

אסטרטגיות ניהוליות ותפקודיות

מה למדתן מהמשבר על החוזקות והחולשות של המסגרות שלהן?
מערכת השירותים בישראל היא הטרוגנית מאוד: מגזר ציבורי, שלישי וחברות למטרת רווח. משרדי הבריאות, הרווחה או החינוך מפקחים על חלקם. המחלקות לשירותים חברתיים היו מרכזיות בתפעול האירוע הזה, אך הייתה שונות עצומה בין העיריות והמועצות השונות. והיו מחירים ואתגרים מורכבים למערכת שהיא מפוצלת ומקוטעת כל כך. רק בחלק מהמקומות הייתה היערכות מדהימה, בחמ"לים העירוניים שבהם עבדו לילות כימים, דאגו לארוחה חמה כל יום, או להקמת מסגרות חינוכיות אד הוק לילדים. חייבים לייצר תשתית ארגונית כדי שהעובדות הסוציאליות יוכלו להיות פנויות לסייע לאחרים בשעת חירום. ארגון שידע לתת גב בזמן קריטי הרוויח נאמנות אחרת. דבר נוסף שעלה היה היעדר מיגון בחלק מהיישובים הערביים, או שהמקלטים קטנים מכדי להכיל את כל הצוות והמטופלים.

מי היו מקורות התמיכה האישיים והמקצועיים עבור המנהלות? האם היה מענה ארגוני מסודר?
לחלקן היה מענה ארגוני מסודר ולחלקן לא. בימים כתיקונם הצוות עצמו הוא משאב לתמיכה הדדית ולהיוועצות ועכשיו הצוות מפוזר. בחלק מהמקרים הפיקוח נתפס כחסר אמפתיה למצבם של העובדים עצמם.

"התמלאנו בהשראה מהנשים ומהגברים האלו, שרוב הציבור בכלל לא מודע לגבורה שלהן ושלהם".

 

תובנות מהמחקר מנקודת מבטכן כחוקרות

מה היה הממצא שהפתיע אתכן במיוחד?
המחויבות והכוחות של המרואיינות: מנהלות בדרום שנהגו למקום העבודה, בחוסר ידיעה אם הן בטוחות; מנהלות שבן זוגן גויס למילואים והן "מג'נגלות" בין צוות, למטופלים לילדיהם הקטנים חסרי המסגרות; מנהלות שאיבדו חברי צוות ו/או מטופלים והמשיכו בתפקיד; מנהלת שיצאה למסור בשורה מרה למשפחות חיילים שנפלו, כי הצבא לא הצליח להגיע לזה.

האם התובנות מהמחקר שינו את נקודת מבטכן כחוקרות בנוגע לקשר בין טראומה לתעסוקה וניהול?
נקודת המבט שלנו לא השתנתה, אבל מרתק להבין כיצד טראומה משתקפת בעולם התעסוקתי ובפרט במנהיגות. היקף הפגיעות במלחמה מדגיש שעל ארגונים ככלל להיות מודעי טראומה.

אילו השלכות מעשיות הייתן רוצות שהמחקר יביא – למדיניות, להכשרות של מנהלות, או לבניית תשתיות תמיכה?
יותר הכשרות למנהלות/ים בעולם החברתי־טיפולי. כדאי לחזק בידע תיאורטי ואמפירי עדכני בניהול, גם בהקשר לניהול מודע טראומה. שמחנו לראות שמכון חרוב פתח לאחרונה קורס ראשון בנושא.
לחזק את תשתיות התמיכה. כשמטפלים בטראומה נדרשת הדרכה שוטפת לקבוצות עמיתים. לצוותים הטיפוליים ברור שיקבלו הדרכה, אך הדרכה למנהלות מוטמעת פחות. הן קודמו כי הן "ראש גדול" ולא תמיד ברור שהן זקוקות לכך. אם המערכות לא ידאגו להן, המחיר עלול להיות הגברת השחיקה, הטראומטיזציה המשנית ועזיבה.
חייבים לשפר מדיניות והכנה לחירום. ב־7/10 נתגלו הרבה כשלים במוכנות ובהתארגנות העורף. חייבים להיות ערוכים אחרת, ובתקווה שלא תהיה "פעם הבאה".

בהזדמנות זו, אנו מבקשות להודות לנועם תלמי, עדן נפתלי, טלי רביד ומורן שירה פוגל על עזרתן בתהליכי ביצוע ועיבוד הראיונות ולשירה סנש על תמלול הראיונות.

* עומר, ח. אלון, נ. (1994). עקרון הרציפות: גישה מאוחדת לאסון ולטראומה. 'פסיכולוגיה' (כיום 'פסיכואקטואליה – רבעון הסתדרות הפסיכולוגים בישראל') , כרך ד' (1-2), 20-28.

המערכת בפעולה, אין לסגור את הדפדפן עד להצגת אישור ההרשמה באתר.