מחקרים מראים כי לא כל אנשי המקצוע מודעים לתפקידם החשוב באיתור ילדים שנפגעו מינית. לדוגמה, בסקר שנערך בישראל בקרב רופאי חדר מיון ורופאי ילדים במחלקות ילדים התקשו הרופאים לזהות ילד שנמצא בסיכון לניצול מיני, וגם כשזיהו אותו כקורבן כזה, רק מעטים מהם דיווחו על כך למשטרה. רובם התעלמו או הפחיתו מחומרת המקרה. לעיתים מתקשים אנשי המקצוע להתמודד עם פגיעות מיניות מסוגים שאינם "שכיחים" או  מדוברים. במחקר אחד לדוגמא נמצא כי אנשי מקצוע סירבו להשתתף במחקר אודות אימהות פוגעות מינית כיוון שטענו כי התופעה אינה קיימת.

מסקר עמדות ציבור בנושא, שנערך על-ידי מכון "חרוב" בנובמבר 2009 עולה כי רק כ 55% ממי שהכירו או ראו מקרה של פגיעה או התעללות של הורים בילדם דיווחו על כך לרשויות. כ- 60% מהמדווחים דיווחו לשירותי הרווחה, 20% – למשטרה ו 20% – למערכת החינוך. מי שלא דיווחו ציינו בסיבות לאי-דיווח חוסר נעימות ופחד, ידיעה שהמקרה כבר מטופל, קושי להעריך אם באמת מדובר בהתעללות, חשש מפגיעה בילד או חוסר ידע אל מי לפנות. כרבע מן הנשאלים טענו כי אינם יודעים אל מי לפנות במקרה של פגיעה בילד. כמו כן יש בלבול בקרב המשיבים בדבר המקרים שבהם קיימת חובת הדיווח, בדבר האפשרות שתוגש נגד המדווח תביעה בשל האשמת שווא ובשאלה אם אפשר למסור דיווח אנונימי.

מידע על קורסים, ימי עיון וכנסים בנושא פגיעות מיניות ניתן למצוא באתר מכון חרוב.

מידע נוסף:

• זכויות נפגעות ונפגעי פגיעות מיניות
• רשימת מאמרים וספרות
• רשימת ארגוני הסיוע לנפגעי ונפגעות פגיעות מיניות
• קובץ רשימת שירותים לילדים שנפגעו מינית